יצירת קשר

אתם מוזמנים לפנות אלי בכל שאלה מלאו את פרטיכם ונחזור אליכם בהקדם

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

טלפון(חובה)

תוכן ההודעה

שלום, אני שוש מעוז-אריה, וברוכים הבאים לאתר שלי

img

בחרתי לעסוק באימון אישי להשגת יעדים, לאחר קריירה ארוכה בארגוני היי-טק גדולים, בהם מילאתי תפקידים בתחום האדמיניסטרציה והניהול במשאבי אנוש.

לאורך השנים, עבודתי הייתה קשורה באנשים, המהווים את "הלב" של כל עשייה וכל ארגון, כך שהמעבר לאימון אנשים היה הצעד הטבעי ביותר מבחינתי.

אני מאמנת אישית ועסקית, מאמנת מנהלים , קריירה והפרעות קשב וריכוז, ומאמנת אימוני לייזר.

הגיע הזמן לנקודת מפנה

השד שלי ואני…

 

בכל בוקר יחד איתי מתעוררים גם השדים שלי. את מרביתם אני מכירה שנים רבות, הם צמודים אלי חזק חזק מאז שאני מכירה את עצמי.

בילתי היה שם תמיד, כאילו נולד יחד איתי. כמו הפרעת הקשב שלי, הוא היה חלק ממני והרגשתי שזה ממש בילתי אפשרי להיפרד ממנו. הוא היה ארוך ומטופח והלך לכל מקום עם סרגל ארוך כמעט כמוהו, השיער שלו תמיד היה מסורק בקפידה, הבגדים מגוהצים למשעי ולעולם לא היית תופס אותו עם גרביים לא זהות, דבר שקרה לי כמעט כל יום ועל זה, כמובן, הייתי מקבלת את ה”בילתי מספיק” הראשון בכל בוקר, ממש כמו לומר בוקר טוב…

בילתי היה כל כך קרוב אליי\ שלפעמים נדמה שהיה החבר הכי טוב שלי. “אני רק רוצה בטובתך” הוא אמר בכל הזדמנות. “לא כדאי לך לנסות ללמוד למבחן הזה, הרי ממילא תקבלי בילתי מספיק. כדאי שתמשיכי לשבת על הספה… לא כדאי שתבזבזי זמן בניסיונות להתקבל לכיתת המחול, הרי בכל מקרה, המורה תגיד שאת בילתי מוכשרת בעליל… הכי טוב שפשוט לא תלכי למסיבת הכיתה. כל הבגדים שלך בארון נראים כמו בילתי מספיק אחד גדול”…

פעם עוד הייתי מנסה להתווכח איתו: “מה זאת אומרת בילתי מוכשרת? אני רוצה לנסות! אני מרגישה שיש בי משהו! אני רוצה ללמוד! יכול להיות שאצליח במבחן” , לרוב הוא לא הקשיב והמשיך בשלו, כשהקול שלו היה כל כך חזק ומשכנע עד שהפסקתי להילחם בו.

בלונדי היתה השדה היפה ביותר שפגשתי. כמה יפה – ככה רעה. בכל פעם שהתקרבתי למראה או שחלפתי ליד חלון ראווה, היא קיפצה מאחורי במבט מתריס וגבה מורמת, מחייכת חיוך מושלם בשיניים צחורות וממלמלת תוך כדי שיוף הציפורניים שלה : “פחחח… מה את בכלל מתאמצת… אין לך סיכוי להיות יפה כמוני, את היצור הכי שמן ומכוער שנתקלתי בו, איך את לא מתביישת להסתכל על עצמך במראה…”

היא צדקה. רוב הזמן לא הבטתי על עצמי במראה, וכך אישרתי את דבריה, הרגשתי ללא ספק שמנה ומכוערת.

טרודה הזקנה היתה בלתי נסבלת. היא היתה אומנם שקטה ,אבל אתם יודעים מה אומרים… מים שקטים חודרים עמוק! כמה עמוק שהיא חדרה, היא היתה מהלכת לה לאט לאט על קצות אצבעותיה הגרמיות ומעולם לא פספסה חלק בגוף להטריד. היא לא דיברה הרבה,כבר אמרתי. הזמזום הטורדני שלה היה חזק וצורם וכשהיא הגיעה לאיזור הראש, אי אפשר היה לשמוע כלום חוץ מאשר את הזמזום הזוועתי שלה, שרמס כל חלקה טובה שנותרה מהביקור הקודם שלה.

לאאא היה השדון הקטן ביותר. הוא היה מהיר מכולם, מתוחכם וזריז והשתמש במילה אחת מעצבנת : “לא!”. היה לו אח תאום מעצבן, ממש לאאא קראו לו, והוא היה ממש כמוהו,אבל לרוב לא היה בו צורך, אז הוא נמנם ורק אם לאאא היה ישנוני בעצמו הוא בא לעזר כשהוא צורח, תוך כדי קיפצוץ מנומנם “מ-מ-ש לא מ-מ-ש לא!! “

אדון ספקון הוא השדון הבכיר. הוא היה שם מאז ומעולם: גדול, חזק ושרירי. אף פעם לא מחייך, מילה טובה אחת לא יצאה מפיו לעולם, תמיד דאג לחבל ולהטיל ספק בכל מה שחלמתי לעשות, החל מהדבר הפעוט ביותר ועד לחלומות הגדולים ביותר, שהצליחו לחדור את חומת המגן שיצרו השדונים.

והיו רגעים כאלה, מעטים אומנם, כשהם היו עסוקים בכנס השדונים הפרטי שלהם (אליו לא הוזמנתי…) והיו מתווכחים בינם לבין עצמם מהי הדרך הטובה ביותר לדרדר אותי ולמנוע כל ניסיון של התקדמות, היה מצליח לחדור לו חלום קטן ועקשן, או מחשבה יפה ואמיצה, שטיפסה בהתמדה וקיפצה מעבר לחומת המגן הגבוהה עד כדי גיחוך. אלו היו רגעים של חסד, חמימים כמו קרניים של שמש מלטפת, מלאי צבע ומרגשים כמו קשת בענן. בשביל רגעים כאלה הייתי קמה בכל בוקר ומנסה לשמור על שקט ולא להעיר אף אחד, הייתי יוצאת על קצות האצבעות מהחדר ונועלת את הדלת ורצה… רצה רחוק, רצה חזק , בלי הפסקה, לא מביטה לצדדים ומעבר למוזיקה שזרמה לי בגוף מהראש ועד קצות האצבעות לא שמעתי כלום. לאט לאט, הקולות של חבורת השדונים היו רחוקים ואני עמדתי על השביל באמצע הדרך אל ההר וידעתי שהפעם אני אגיע לפסגה, לא ידעתי מתי, לא תמיד היה ברור איך, אבל לא היה לי ספק שאגיע לפסגה ולא פעם אחת, אלא בכל פעם מחדש, ובכל פעם ידעתי, שאגיע חזקה יותר, נחושה יותר וללא שדון ברקע…

זה מה שקרה לי כשהאמנתי בעצמי, הייתי מחוברת חזק לעצמי ולא לשדון שניסה כהרגלו להיצמד אלי!

הבנתי שתמיד יהיה שם שדונים, אך מה שחשוב הוא עד כמה אקשיב להם או אנמיך את קולם עד שכמעט לא יישמע אפילו.

Powered by WishList Member - Membership Software