יצירת קשר

אתם מוזמנים לפנות אלי בכל שאלה מלאו את פרטיכם ונחזור אליכם בהקדם

שם (חובה)

דואר אלקטרוני (חובה)

טלפון(חובה)

תוכן ההודעה

שלום, אני שוש מעוז-אריה, וברוכים הבאים לאתר שלי

img

בחרתי לעסוק באימון אישי להשגת יעדים, לאחר קריירה ארוכה בארגוני היי-טק גדולים, בהם מילאתי תפקידים בתחום האדמיניסטרציה והניהול במשאבי אנוש.

לאורך השנים, עבודתי הייתה קשורה באנשים, המהווים את "הלב" של כל עשייה וכל ארגון, כך שהמעבר לאימון אנשים היה הצעד הטבעי ביותר מבחינתי.

אני מאמנת אישית ועסקית, מאמנת מנהלים , קריירה והפרעות קשב וריכוז, ומאמנת אימוני לייזר.

הגיע הזמן לנקודת מפנה

מה אני כאימא עושה לא בסדר – סיפורה של יונית

יונית סיפרה לי על ההתמודדות שלה עם הפרעת הקשב של הבת שלה בת העשר:

אני אשת עסקים, שיודעת להוביל משא ומתן לתוצאות מוצלחות

למה לכל אחד שפונה אליי עם שאלה או בקשה לייעוץ,
אני מצליחה לתת את ה “שני סנט” שלי,
להוסיף עוד נקודה למחשבה,
להראות לו או לה את החוזקות שלהם,
להאיר זווית אחרת ולהשאיר אותם חדורי מוטיבציה……
עם כל אחד ואחת…. רק לא עם הבת שלי??!!??אמא לבת עם הפרעת קשב וריכוז

אני זוכרת את הפעם ההיא ,שישבתי בחדר עם עוד כמה אנשים בהובלת מו”מ לרכישת חברה.
אין ספק שהרבה אדרנלין ומתח זרם שם בחדר.
כל צד נוקט בכל דרך אפשרית לשכנע בטיעונים שלו.
אני זוכרת את עצמי דרוכה כולי,
לענות על כל טיעון בצורה הכי משכנעת שלי,
ותוך כדי זה מנסה להיות יצירתית ו-”לדחוף” למו”מ עוד משהו שחשוב לנו להשיג,
ולהסתיר היטב את החיוך , בכל פעם שמצליח לי.
זה היה מו”מ של כמה שעות ,
שבסופו כולם יוצאים מותשים ורצוצים……

הרגע הזה, שלוחצים ידיים, ומבינים שהעבודה המתישה הזו מביאה את העסקה, הוא רגע של פריחה, סיפוק עצום.
ברגעים מסוג זה , עם כל הצניעות, אתה לומד לטפוח לעצמך על השכם. עשיתי את זה!

למה מול הבת שלי זה כל כך קשה?

לעומת זאת, ברגע אחר אני עומדת מול ביתי שלי, אהובת ליבי,
מפעילה את כל הכלים שאגרתי לשק הכלים שלי, במהלך 40 שנות חיי,
מביאה איתי את כל הכישורים והיכולות עם הרגישות והתובנות,
וכמובן עם לא מעט גבולות שלמדתי ליישם כאימא והורה,
ומוצאת את עצמי…. חסרת אונים.

זה לא משנה כמה יאמרו לי,
“את אימא מצויינת”,  ו-”את עושה עבודה טובה”.
אפילו לא משנה לי לראות את חברותיה של ביתי ולחשוב לעצמי,
שיחסית להורים אחרים, אני באמת לא הורה רעה בכלל.

בשורה התחתונה , אחרי ויכוח שלי עם ביתי על איך היא לוקחת אחריות על המשימות שלה,
או על זה שהאחריות ללמוד למבחן היא שלה ולא שלי,
או אפילו על זה שלפני שהמנקה מגיעה, צריך לסדר את החדר….
אני נשארת מתוסכלת , עצובה, כעוסה,
ובעיקר חושבת לעצמי ………..”איפה טעיתי הפעם?”

הבנתי שאנחנו שונות

את זה שאנחנו מאוד שונות כבר הפנמתי ( באמת באמת???).
היא זו היא ואני זו אני.
בפעמים הראשונות , כשהיתה חוזרת מבית הספר ומספרת לי שקיבלה 80 במבחן בחשבון , הייתי נחרדת.
“ואיך את מרגישה עם זה, הייתי שואלת אותה?
את מרוצה מהתוצאה”? ניסיתי לשאול בקול מקבל , מבין ופתוח לכל תשובה.
בכל פעם מחדש נחרדתי מהתשובה האדישה והסתמית של “כן, מרוצה”.
“אבל איך לעזאזל” היה זועק בי קול פנימי “את יכולה להיות מרוצה , מכזו תוצאה?”
הייתי מתחילה בסדרת שאלות, בנוסח:
” בדקת במה טעית?”
“את מבינה את הטעויות שלך”? וכדומה.
לקח לי קצת זמן להבין , שעבורה 80 בחשבון זו ממש לא דרמה.
כמו שכבר אמרתי היא זו היא ואני זו אני , זה ברור זה מובן….
אבל כמובן שקצת יותר מורכב ליישום.
אז היום אני אפילו מסוגלת לחייך , לשמע התשובה שלה.
היום אני לא שואלת שאלות מעיקות כמו: “תרצי שנעבור יחד על הטעויות ונחזור עליהן שוב?”
היום אני מחבקת אותה חיבוק גדול , אומרת לה “כל הכבוד”, ושאני שמחה בשבילה
( וברור שפנים אני מתאפקת חזק חזק לא לשאול “במה טעתה” ותאמינו לי – זה קשה לי ).

החשוב ביותר – לקבל את הבת שלי המדהימה כמו שהיא

היום בעיקר ברור לי ,
שיש לי ילדה מדהימה ( אבל שלי באמת מדהימה במיוחד),
שאני חייבת קודם כל לקבל אותה כמו שהיא.

ברור שכאימה מרצוני ואפילו מחובתי , להיות שם בשבילה,
לעזור לה, להעניק לה כלים, ללמד אותה , לייעץ לה…
ועוד הרבה פעלים למיניהם.
אבל לפני הכל והחשוב מכל, הוא לקבל אותה, ולאהוב אותה כמו שהיא, ויהי מה.

Powered by WishList Member - Membership Software